מתוך מוסף "סופשבוע" של עיתון מעריב (הכתבת: ליאת שליזנגר):
ניר לוי, עו"ד בוגר סיירת, לא האמין: הוא לא עבר סלקציה במועדון "החלונות הגבוהים" בת"א. חברו, בהיר ממנו, דווקא כן. לוי הפגוע תבע את המועדון על אפליה וזכה בפיצויים הגבוהים ביותר שנפסקו עד כה. בראיון לסופשבוע הוא מסביר שהכסף זה הדבר האחרון שעניין אותו | ליאת שלזינגר 15/1/2011 9:12
תגיות: ניר לוי, סלקציה במועדונים
"סלקציה קפדנית", מבטיח הפלייר הזרחני בעודו שט להנאתו בשלולית. "ערב אינטימי ויוקרתי, אנשים יפים ואיכותיים, למוזמנים בלבד!!!". מפיקי האירוע, שדוגלים כמובן בסוגה עלית, כנראה חששו שהמסר לא ייקלט ולא הסתפקו בסימן קריאה אחד, אלא בשלושה. ניחא סימני הפיסוק, או הניסיון למכור אירוע שהוא גם המוני וגם אינטימי, אבל ביצוע סלקציה במועדונים זה לא רק אקט פסול, אלא גם לא חוקי. אבל חוק לחוד ומציאות לחוד. ה"סלקציה", טקס הניפוי החברתי המודרני הזה, שמפרידה בין ה"ראויים" ל"לא ראויים" בכניסה למועדונים, עדיין מתרחשת בהיקף נרחב במוקדי בילויים שונים ברחבי המדינה.
רבים מכירים את החוויה: אתם לבושים במיטב בגדיכם, בדרך לבלות עם חברים במועדון. כבר בכניסה, כשמסתמן התור הארוך, אתם מקבלים פיק ברכיים. זה מרגיש קצת כמו בכיתה ו', כשבחרו את הקבוצות למחניים. מתחם הכניסה, לרוב, מתוחם בגדר ברזל נמוכה ועליה מגוננים שני מאבטחים גברתנים. מאחוריהם ניצבת בחורה צעירה ונאה, סלקטורית הוא השם שלה, שמצמצמת עיניים ובוחנת את הופעתכם.
אל מול הדלת הסגורה אתם מצטופפים עם רבים אחרים, מתחרים איתם על זכות הכניסה. אכן, תענוג מפוקפק שעליו אתם משלמים כסף רב. מסביבכם בעיטות, דחיפות, צעקות, שריקות, פלירטוטים, שכנועים ותחנונים, הכל נועד למשוך את תשומת לבה של הסלקטורית, כי היא, כידוע, מאוד עסוקה. כשאתם כבר מצליחים להשתחל אל הכניסה היא מרפרפת במבטה עליכם ושואלת: "אתם ברשימה? אה, לא? מצטערת, אין מקום". אבל כשאנשים אחרים, שבינם ובין ה"רשימה" אין כל קשר, עוברים על פניכם ונכנסים צוהלים למועדון, האסימון שלכם יורד. לא עברתם את הסלקציה ונותרתם בחוץ. למה? ככה.
רוב האנשים שחוו את החוויה הזאת מדווחים כי הם מרגישים מבוישים ומושפלים, אך נשארים עוד להמתין בתור, או בוחרים לעבור למועדון אחר. אבל ניר לוי, עורך דין ויזם בתחום הנדל"ן משוהם, לא היה מוכן לוותר כל כך מהר. כאשר לוי, בן לעדות המזרח, ראה שמונעים ממנו את הכניסה בעוד חברו בהיר העור נכנס בקלילות למועדונים הנחשבים "החלונות הגבוהים" ו"החתול והכלב", הוא החליט להגיש תביעה על אפליה.
פסק הדין התקדימי שהתקבל בבית המשפט השלום בתל אביב לפני שבוע פסק לו את הפיצויים הגבוהים ביותר עבור אדם אחד שנפסקו אי פעם בתביעה מסוג זה, וחייב את ה"חלונות הגבוהים" ואת מפיק האירועים חמי פורת לשלם לו פיצויים בגובה 90 אלף שקל. התביעה נגד "החתול והכלב" עדיין נדונה בבית המשפט. פסק הדין הזה, שמהווה חלק ממגמה של השופטים להחמיר עם בעלי המועדונים, מלמד כי בבית המשפט החליטו שעל מנת למגר את תופעת הגזענות יש לפגוע בבעלי המועדונים במקום שהכי כואב להם: בכיס.
"הם העליבו אותי עד עמקי נשמתי", אומר לוי בראיון לסופשבוע. "אם לא מכניסים אתכם בגלל גזענות, פשוט תתבעו. תציפו את בתי המשפט. ככל שיהיו יותר תביעות ויותר מודעות, ככה נשמיד את החיידק הזה שנקרא אפליה במועדונים. לא לוותר. תשקיעו את הזמן ואת הכסף, בסוף זה משתלם, כי הצדק איתך".
סליחה , אתה ברשימה?
תחילת הפרשה באוגוסט 2009, אז החליטו לוי ושניים מחבריו לצאת לבלות בערב שבת במועדון ה"חתול והכלב" בתל אביב. לטענתו, הם לא הצליחו להיכנס למקום למרות שמבלים שהגיעו אחריהם נכנסו בקלות יחסית למועדון.
"כולנו היינו בעלי חזות מזרחית, וראיתי שהמזרחים עומדים בתור והלבנים נכנסים בלי שום בעיה. זה הציק לי, אבל לא עשיתי מזה עניין. חשבתי שזה מקרי. שאולי באמת אין מקום", אומר לוי, בן 41, נשוי ואב לשלוש בנות. כמה שבועות לאחר מכן, בתחילת ספטמבר, יצא לוי עם חבריו הטובים אורי סלע, איש היי-טק, ודני רוזנר, מזכיר הדירקטוריון של חברת החשמל, לבילוי במועדון "החלונות הגבוהים".
לוי, שחגג שם יום הולדת שנה קודם, לא חשב שאמורה להיות בעיה להיכנס למקום. "השעה הייתה אחת וחצי בלילה, אלו השעות בהן יוצאים לבלות ביום שישי, לא? הגעתי למועדון וראיתי שני שומרים גדולים כאלה עומדים בכניסה. אמרתי 'ערב טוב, אפשר להיכנס?'. הם לא ענו לי. שאלתי שוב ולא קיבלתי שום תגובה. בפעם השלישית אחד המאבטחים הצביע על מישהי שיושבת על כיסא גבוה מאחורה. היא קמה ושאלה אותי אם אני מוזמן. אמרתי שלא. היא ענתה שהכניסה היא רק למוזמנים".
לוי, שהדבר נראה בעיניו תמוה, ביקש מחברו רוזנר לנסות להיכנס למועדון. "התרחקתי משם ודני, שהוא אשכנזי ולבן, נכנס צ'יק צק. אני מסתכל ורואה שכל האנשים שמתייבשים בתור הם מזרחים. אמרתי לחבר שלי שאני לא מתכוון לחכות בתור, והלכנו כמה מטרים למועדון 'החתול והכלב', אבל אותו סיפור חזר על עצמו גם שם. אני, שחום העור, לא נכנסתי והוא, הלבן, נכנס בלי שום בעיה".
איך הרגשת?
"האמת? הייתי מושפל עד עמקי נשמתי. על סמך מה הסלקטורית לא מכניסה אותי? מה, יש לה ראיית רנטגן? היא יודעת מה העבר שלי? היא מכירה אותי בכלל? מייבשים אותך עד כדי השפלה. מה זה הדבר הזה שלבנים נכנסים ושחורים נשארים בחוץ? איך יכול להיות דבר כזה? בכל העולם יהודים נרדפו ודווקא בישראל עושים להם סלקציה.
"בכלל, ההגדרה של סלקציה לא מקובלת עליי. אנחנו בגרמניה? מי למשרפות ומי נשאר חי? בסופו של דבר גיליתי שיש מישהו שיושב וצופה במצלמה על כל הבאים והנכנסים, ומורה לסלקטורית מה לעשות באוזנייה. אומר לה את מי להכניס ואת מי לא. סליחה, למה אני נשאר בחוץ? זה לא שאני ילד צעיר ובעייתי, את יודעת, עשיתי כמה דברים בחיים שלי".
כשהגיע הביתה, הדבר הראשון שעשה היה להעיר את אשתו ולספר לה את שאירע. "הייתי חייב לשתף אותה בזה. הרגשתי נורא. הייתי כל כך עסוק בזה שלא יכולתי להירדם. לא יכולתי להניח לזה. חיפשתי את החוק למניעת אפליה במועדונים וקראתי אותו עד אור הבוקר. אני עורך דין, וקראתי כל פסיק במילות הפרשנות וההסברים. הם נפלו על הבן אדם הלא נכון".
אשתו הדס הופתעה מסערת הרגשות בה היה שרוי. "אמרתי לו,'קודם כל תירגע'. אבל הוא קיבל את זה מאוד קשה. זה מאוד הפריע לו שהוא, במעמדו, לא הוכנס. ניסיתי להרגיע אותו וזה לא עזר. אמרתי לו,'די, מה שקרה קרה'. לא רציתי שהוא ייכנס לזה, מה אני צריכה שהוא יסתבך עם בעלי מועדונים? אבל הוא היה נחוש כל כך. הוא אמר לי, 'אני חייב לעצור את זה, הילדות שלי יגדלו ויעשו להן אותו דבר'".
"לא נתקלת בזה בעבר?"
נחוש בדעתו, כועס ומושפל, החליט לוי לבדוק אם מדובר פה במשהו מקרי או שיטתי. הפעם הגיע למועדון מצויד היטב, כשהוא חמוש במכשירי הקלטה שמתעדים את כל המתרחש. "זה היה מבצע של ממש. חבר שלי הוא חוקר פרטי ושאלתי ממנו מיקרופון זעיר שהשתלתי מתחת לחולצה. אורי עמד בחוץ וצילם את הכל בטלפון הנייד שלו.
"החלטנו לשחזר את מה שהיה אחד לאחד, וחזרנו שבוע לאחר מכן באותו היום ובאותה השעה. דני ואני התלבשנו בדיוק אותו דבר. שנינו היינו בחולצה שחורה, ג'ינס ונעליים שחורות. לא היה בינינו שום הבדל מלבד שהוא לבן ואני כהה עור. אנחנו בני אותו גיל, יש לנו אותה השכלה. היי, אני אפילו נשוי לאשכנזייה".
אבל התברר שדבר לא השתנה. "כשהגעתי למועדון נעמדתי ליד המאבטחים. הם התעלמו ממני ושוב אמרו לי שהכניסה למוזמנים בלבד. אמרתי 'או-קיי, אין בעיה', והלכתי. לא חלפה דקה וחצי ודני הגיע. וכשהוא מתקרב מה קורה? ישר פותחים לו את המעבר ותוך שנייה הוא נכנס". לטענת לוי, הדבר חזר על עצמו גם במועדון "החתול והכלב" הסמוך.
הופתעת?
"זה היה צפוי מבחינתי. זה רק גרם לי להבין את ממדי הגזענות והאפליה. זה כנראה משהו מקובל, הם יוצרים הפרדה גזעית במועדונים. רתחתי מעצבים".
זה קורה להרבה אנשים, וגם הם נעלבים אבל מחליטים לא לעשות מזה עניין גדול. למה זה פגע בך כל כך?
"את לא מבינה איך נעלבתי. הרגשתי כזאת השפלה. אני, שהגעתי לאן שהגעתי, ופילסתי את הדרך שלי והייתי בסיירת ונתתי את החיים שלי בשביל המדינה, ואתה לא מכניס אותי? זה קרע לי את הלב. זה לא שאנחנו יוצאים הרבה ואני מוצא את עצמי כל יום שישי הולך למועדון ומבקש להיכנס. זה לא קורה לי, הדברים האלה. לא יודע, אולי לא רציתי להאמין שזה קיים".
איך החברים שלך הגיבו?
"ביום שבת, יום אחרי האירוע הזה, נפגשתי עם חברים בבריכה של הקאנטרי. כשסיפרתי את הסיפור, האשכנזים בחבורה היו מאוד מופתעים. הם היו ממש בהלם.
"החברים המזרחים אמרו לי: 'מה אתה מתפלא? באמת לא נתקלת בזה בעבר? זה קיים ועוד איך. אנחנו כבר נערכים לזה, ואנחנו תמיד מזמינים מקום או הולכים למועדונים שבהם אנחנו מכירים את הבעלים. ככה לעמוד בסלקציה אנחנו לא הולכים'. את מבינה? הם מראש יודעים שלא יכניסו אותם".
בעל המועדון מזרחי
כשאנחנו נפגשים מסביב לשולחן בית הקפה במרכז המסחרי של שוהם, בו מתכנס בקביעות פרלמנט החברים של לוי, עדיין ניכר עליו העלבון הצורב לנוכח הדחייה הבוטה כל כך על רקע מוצאו וצבע עורו. חבריו מסתלבטים עליו עם עקיצות כמו "יא ערס, מי העביר אותך סלקציה", אבל הוא עדיין לא חושב שמדובר בבדיחה.
לוי, ששירת כחייל בסיירת שמשון והיום שותף בחברת עורכי דין ויזם בתחום הנדל"ן, תמיד זכה לכבוד והערכה מצד חבריו. "כשהוא סיפר לי על זה, הוא נראה כאילו מישהו שיפד לו את הנשמה", אומרת תמר, חברה שיושבת לצדו. "כאילו, את יודעת, זה לא שהם ילדים. אלה אנשים רציניים ולהפלות אותם רק על בסיס גוון עור? היינו בהלם".
לוי , שגדל בראשון לציון "עם חברים אשכנזים ומזרחים ביחד", אומר כי מעולם לא חווה על בשרו אפליה על רקע עדתי, וגם עולם לא חש סולידריות מיוחדת עם יוצאי עדות המזרח המופלים לרעה. להפך.
"זה בחיים לא נגע בי, הדבר הזה. אני חצי עיראקי וחצי תימני, ולא יכול להעיד על גזענות. לא גדלתי במשפחה שהרגישה נחותה, והכבוד העצמי שלנו תמיד היה גבוה. אני לא בא ממשפחה של מסכנים. לאמא שלי הייתה חנות ואבא שלי עבד בבזק. תמיד היו לי חברים מכל העדות ולא הרגשתי את זה.
"לא הייתה לי איזו חוויה טראומטית ולא גידלו אותי בבית שלימד אותי לחשוב שלנו מגיע פחות. כשהייתי נער היו לי חברים אשכנזים ומזרחים והיינו נכנסים למועדונים בלי בעיה. אם לא היו מכניסים אותי אז, לא הייתי מקדיש לזה הרבה מחשבה".
לאחר שלא עבר סלקציה פעמיים, החליט לוי להגיש שתי תביעות נפרדות באמצעות עורכת הדין נורית מנחם. האחת נגד בעלי חברת ה"לופט", שבבעלותה מועדון "החלונות הגבוהים", והמפיק חמי פורת, שניהל באותו הערב את המסיבה, והשנייה נגד בעלי מועדון "החתול והכלב".
בכתב ההגנה של "החלונות הגבוהים" נטען כי טענותיו של לוי הן שקריות וכי הוא מונע מבצע כסף ומעוניין לסחוט כספים מן המועדון. "תאמיני לי, אני לא צריך את הכסף הזה. זה לא מה שמעניין אותי", הודף לוי את הטענות. "אני לא צריך נדבות ולא מבקש טובות. אני מתפרנס בכבוד ומעבר לזה. העניין חשוב לי ברמה העקרונית. אני מרגיש כאילו אני במסע צלב, לא מוותר. זה כאב לי. את יכולה לקרוא לי רובין הוד של השחורים".
ככה אתה מרגיש?
"כן. המקרה שלי היה בתקופה שלא הכניסו ילדים אתיופים לבתי ספר ופרשת הילדות בעמנואל, אנשים פה לא הפנימו שזאת מדינה של יהודים ושלגזענות אין מקום כאן. רציתי ללכת עד הסוף למען יראו וייראו. אם אנשים ייקחו את פסק הדין שלי ויתבעו בעקבותיו, אדע שאני את שלי עשיתי".
הרבה אנשים מאמינים שאפליה על רקע גזעני לא קיימת יותר.
"גם אני חשבתי ככה, עד שהרגשתי את זה על בשרי. את יודעת, הבעלים של המועדון הזה הם בעצמם מזרחים. הם אמרו לי בשלב מסוים,'אנחנו מזרחים, אתה חושב שנפלה מזרחים אחרים?'. התשובה היא כן".
למה אתה חושב?
"ברמה הסטטיסטית, תראי מי יושבים בבתי הכלא. הרוב הם מזרחים. יכול להיות שהם משייכים תכונות אופי לצבע עור. אולי הם חושבים שאנשים מזרחים נוטים יותר לעשות צרות, לא יודע. בכל מקרה, המטרה שלי בתביעה הזאת הייתה להגיע לפסק דין. שום דבר פחות מזה.
"אני מקווה שהנער הבא, החייל הבא בחופשה שלא מכניסים אותו למועדון כי הוא מזרחי או אתיופי, ייקח את פסק הדין שלי ויתבע את המועדון. שזה יהיה התקדים לנפגעים הבאים, כי הגזענות הזאת עדיין קיימת וכל מועדון שמתנהג ככה צריך לחטוף תביעה".
בתור: כהי עור
עשור חלף מאז נחקק "חוק הסלקציה", החוק לאיסור אפליה, אשר אוסר בין היתר על מקום ציבורי למנוע כניסה מאדם מחמת גזע, דת, קבוצה לאומית, מין או מוצא. עשרות תביעות נגד אפליה בסלקציה במועדונים הוגשו מאז, אולם הסכומים שנפסקו על ידי בתי המשפט, לרוב, הסתכמו בפיצויים בגובה של אלפי שקלים בודדים.
המועדונים הגדולים, המגלגלים סכומים נכבדים מדי לילה, לא התרגשו יתר על המידה נוכח התביעות, וחתרו לסיים את הסיפור בדרינק חינם ובפשרה. לוי טוען כי זה היה המצב גם הפעם.
"בעבר, הסכומים שניתנו היו מגוחכים. הבעלים היו משלמים את הפיצויים מהקופה הקטנה. אחרי שהגשתי את התביעה, הם זלזלו בי והביאו טענות מומצאות מארץ ההמצאות". בתחילה, ניסו בעלי המקום להגיע איתו לפשרה שבמהלכה הציעו לו פיצוי כספי ובילוי חינם במועדון במתחם ה-VIP.
"הם חשבו שאני איזה חייל בצבא, איזה ילד שנותנים לו כמה אלפי שקלים וזורקים עליו כמה צ'ייסרים חינם או VIP עם החברים. אני לא צריך שתזמין אותי ואני לא צריך את הכסף שלך", הוא מגחך. "רציתי 120 אלף שקל ופרסום התנצלות בעיתונים על פני כפולת עמודים. אם הם לא מסכימים, אז נלך לפסק דין.
"ידעתי לאורך כל הדרך שאני אזכה. ואם פסק הדין לא היה מקובל עליי, הייתי הולך למחוזי ואם זה לא היה מספק אותי, הייתי מבקש לערער לעליון. אם הייתי יכול, הייתי תובע גם חמישה מיליון".
מאיפה הביטחון הזה?
"לכל מי שלא הוכנס למועדון והושפל יש זכות מלאה לפעול והצדק איתו. בפעם השנייה שהם לא הכניסו אותי הוכחתי מעל ספק סביר שזה דפוס פעולה שלהם ושמדובר באפליה מכוונת כלפי מזרחים. אתה לא יכול לעשות הבדלה. אתה לא יכול להגיד,'זה נכנס וזה לא'. כי מה לעשות שזה לא אקראי, וברוב המקרים מי שנשארים להתייבש בחוץ הם מזרחים?".
בית המשפט אכן קיבל את טענותיו של לוי. בפסק הדין כתבה השופטת אביגיל כהן כי "עיון בתצהירי התובע מוביל למסקנה ברורה לפיה הופלה התובע בשל מוצאו/צבע עורו ולא הוצגה כל סיבה אפשרית אחרת לכך שנמנע ממנו להיכנס למועדון. שוכנעתי כי תחושת ההשפלה אשר חש התובע הייתה תחושה קשה ויש למנוע הישנות מקרים מסוג זה בעתיד. יש צורך בפסיקת פיצויים הולמים גם על מנת לפצות את התובע וגם על מנת להרתיע את הנתבעים".
"פסק הדין הזה תקדימי ויוצא דופן. גם אם יש פסיקה שקובעת שיש אפליה, השופטים לא הולכים עד הסוף כי הבעיה הבסיסית הייתה איך לתמחר את כבודו של אדם", אומרת עו"ד מנחם. "אי אפשר לשנות התנהגות בבעלי מועדונים בלי שזה יפגע להם בכיס".
גם קורבנות האפליה בוחרים לא לשתוק יותר נוכח הגזענות ומשתפים פעולה בדרכים שונות. הבולטים במאבק הם מוטי וודג'ה ואריה שוורץ, שני חברים יוצאי סיירות מובחרות בצה"ל, שרצו לבלות במועדון הגלינה בספטמבר האחרון אך כניסתו של וודג'ה, ממוצא אתיופי, נשללה.
השניים עוזרים לקדם את התיקון לחוק איסור האפליה שהגישו ח"כ שלי יחימוביץ' וח"כ שלמה מולא בשיתוף האגודה לזכויות האזרח, שהועבר בקריאה ראשונה ומציע שהכניסה למועדונים תהיה על פי סדר בלבד. "החוק הקיים טוב, אבל רוב המועדונים מתחכמים והם לא אוסרים עליו להיכנס, אלא אומרים'חכה בצד'. התיקון לחוק אומר שמי שמגיע נכנס לפי התור, למעט אם הוא מסוכן או נראה שיכור", אומרת יחימוביץ'.
כיום החקיקה עומדת לדיונים בהכנה לקריאה שנייה ושלישית בכנסת כאשר שלא במפתיע, היא נתקלה בלובי חזק מאוד המופעל מטעם המועדונים. יחימוביץ': " קשה לאמוד את התופעה כי רוב האנשים נעלבים והולכים הביתה. אנשים יוצאים לבלות, לא למסע למען הצדק. אחת לכמה זמן יש אחד שמסרב לשתוק. זה קורה כל הזמן. כמות הפניות שמגיעות אליי לא תיאמן וזה תמיד מזרחים או אתיופים".
"החתול והכלב": זה מטעמי בטיחות"
פעילות נוספת של קורבנות הסלקציה היא בבלוג בשם "גלינה בר", האוסף מידע על סלקציה במועדונים ומהווה פלטפורמה להחלפת חוויות ודעות ומהווה מאגר משפטי נרחב בנושא. מי שהקים את האתר, וביקש להישאר אנונימי, אמר לנו כי "המטרה היא בעצם ליצור שיתוף פעולה ולשתף מידע. הקמתי את האתר כדי להילחם בתופעה המכוערת הזאת, שקרובת משפחה שלי ספגה באופן אישי. יצרתי קשרים עם אנשים שנפגעו ואני חוקר את התופעה הזאת.
"יש עלייה במספר התביעות המוגשות, ויש מודעות לחוק, אבל עדיין, על כל אלף מקרי סלקציה, אולי אחד תובע. עיקר התביעות מופנות אל מועדונים בתל אביב אבל לא רק, ואפשר לראות את זה גם בירושלים ובבאר שבע. זה קטע אליטיסטי שמחוזות אחרים מעתיקים מתל אביב".
ביום שישי האחרון לקחנו את לוי ואת שני חבריו ל"חלונות הגבוהים", על מנת לראות אם פסק הדין הוטמע בשטח. הפעם, נראה, הופקו הלקחים. לוי וחבריו הוכנסו למקום תוך דקות ספורות והיחס אליהם היה אדיב. בתוך המועדון עצמו, הופתע לוי לגלות, לא רק שהיו הרבה מזרחים, אלא המוזיקה עצמה הייתה בעיקר מזרחית. "פה לא רק יכניסו אותי, כאן אני ה-VIP", הוא צוחק בקול ומקניט את חבריו.
אולם ביציאה מהמועדון ובחזרה לרחוב החיוך שלו שוב נהיה עגום. ברחוב נשמעות וצעקות של צעירים העומדים בכניסה למועדון לא רחוק משם. "מה אני, כלב? תכניסי אותי", קורא אחד הצעירים הנמעכים בתוך ערימת אנשים לפני הסלקטורית בכניסה, שלא מרימה את הראש מהרשימה שלפניה.
היא לא מאפשרת לו להיכנס, אבל אדם אחר עובר אותו די בקלות. "עכשיו תראי את זה בפעולה. בתור מתייבשים רק כהי עור", אומר לוי, והוא צודק. מתי תהיה סוף לסלקציה הגזענית במועדונים? כנראה שיש לנו עוד כמה שנים להמתין.
מ"החתול והכלב" נמסר: "הסינון בכניסה למועדון מתבצע אך ורק על בסיס שיקולי ביטחון ותפוסה והרצון למנוע ככל שניתן סיכון ביטחוני למבלים. גם אם נמנעה כניסתם של מבלים למקום, אשר התנהלו מול המועדון בהליכים משפטיים, מדובר במקרים בודדים בלבד".
מהנהלת ה"לופט" נמסר: "אלינו כולם מוזמנים ללא קשר למראה חיצוני. רק בלי אלימות, בבקשה". חמי פורת ביקש שלא להגיב.
קישורים:
לכתבה סרוקה מאתר NRG מעריב בארבעה חלקים (לחץ להגדלה):
