גזענות בכניסה למקומות בילוי 29.12.2009
הצעה לסדר-היום - גזענות בכניסה למקומות בילוי
הצעה לסדר-היום - גזענות בכניסה למקומות בילוי
לצפיה בנאום של שלי יחימוביץ הקלק כאן.
שלי יחימוביץ (העבודה):
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, על סדר-יומה של ועדת הכלכלה של הכנסת מונחת הצעת חוק משותפת שלי ושל חבר הכנסת מולה מקדימה, ועניינה אפליה בכניסה בפתחיהם של מועדונים.
בחרתי לדבר היום על הצעת החוק הזאת ועל המניעים להגשתה, כיוון שדווקא ביום הזה, שבו אנחנו מציינים את יום הסובלנות הבין-לאומי, אני מבקשת לדבר על דבר שנראה לעין, והוא בוטה, ברור וגלוי. זו אפילו לא הגזענות שבלב, אלא הגזענות הכעורה והמוחצנת שאנחנו סופגים כאן, במדינת ישראל, והיא הגזענות בשל צבע עורם של בני-האדם. אין כאן שום דבר נסתר מהעין, הדברים גלויים, בוטים וברורים, ובכל פעם מכים אותנו בתדהמה מחדש. אבל הם מושרשים עמוק מאוד, למרבה הצער, בחברה הישראלית.
הצעת החוק הספציפית הזאת באה להפסיק את המנהג המגונה שבו מגיעים צעירים מכל קצוות החברה הישראלית כדי לבלות במועדונים, במקומות בילוי, והם עומדים בתור לפי תומם, ולפתע מוצא עצמו אדם שעורו כהה משל חברו מועבר לטור אחר או מסולק מהמקום בתירוצים מתירוצים שונים: האירוע הוא למוזמנים בלבד, המקום מלא, ועוד שפע תירוצים. אותם בעלי מועדונים כבר יראים מפני החוק הקיים, שאוסר עליהם אפליה בשל צבע עור, אבל בלי שום בושה הם מוצאים מסלולים עוקפים לאותו איסור בחוק בתואנות שקריות כאילו המקום מלא או כאילו הוא נועד למוזמנים בלבד או כאילו יש להמתין בצד. לעתים מאוד קרובות, בפתחם של מועדונים כאלה אנחנו רואים תור צדדי נוסף של מי שלא הורשו להיכנס, והצטוו לחכות שעה שהם רואים אחרים, שמעמדם בדיוק כמעמדם שלהם – גם הם לא מוזמנים והמקום אמור להיות סגור בפניהם באותה מידה – נכנסים בזה אחר זה באין מפריע. ומה הגורם המבדל בין אלה שנכנסים ובין אלה שאינם נכנסים? המראה שלהם. ומה במראה שלהם עושה אותם שונה? צבע עורם החום יותר, הכהה יותר. מי שעורם בהיר נכנסים בקלות, ומי שעורו כהה – לא נכנס. זה נשמע מפלצתי, זה נשמע בלתי אפשרי בישראל בפתחה של שנת 2010, אבל זאת עובדה קיימת, שחוזרת וטופחת על פנינו שוב ושוב.
עיסוקי הקודם, חברי חברי הכנסת, היה בעבודה בטלוויזיה. יום אחד בחדר האיפור ראיתי את המאפרת מחפשת בקדחתנות אחרי המייק-אפ המתאים בשבילי. שאלתי אותה: למה את מחפשת דווקא מייק-אפ כל כך ספציפי? תשתמשי במייקאפ הרגיל. והיא אמרה לי: אני מחפשת בשבילך את המייק-אפ הכהה יותר. שאלתי: למה בשבילי צריך מייק-אפ כהה? אתם יודעים, הרי בסופו של דבר הורי הם יוצאי אירופה, אני לא כהת עור באופן מיוחד. היא אמרה לי: לא, יחסית לחבר'ה האחרים בחדשות ערוץ-2 את מאוד מאוד כהה. אולי יש שניים, שלושה יותר כהים ממך, אולי רוני דניאל, אולי גל גבאי, סלימאן א-שאפי וזהו. ואז היא מנתה רשימה ארוכה של שמות של מגישים וכתבים אחרים שאכן עורם מאוד מאוד לבן.
ואז, ואני מודה שבפעם הראשונה, חשבתי על כך שבפריים-טיים הטלוויזיוני, הדוגמאות שמהן ניזונים הנוער בפרט והציבור הרחב בכלל הן באמת מודלים של מי שעורם לבן באופן מיוחד ואינו משקף בכלל את הצבע השולט בחברה הישראלית, שהיא חברה רב-תרבותית ורב-גונית, ויש בה יהודים וערבים ואשכנזים ומזרחים, ובאמת כל מגוון הצבעים האפשרי.
יכול להיות שבין היתר, אחת הסיבות להנצחתה של אותה תופעה כעורה של הסלקציה – ומייד אתייחס לשם הזה, "סלקציה" – היא באמת העובדה שהמודלים התרבותיים שלנו הם לבני עור יותר מאחרים. ולא ברור כאן מה הביצה ומה התרנגולת, אבל אין ספק שהסיטואציה הגזענית הזאת מנציחה את עצמה.
המלה "סלקציה" מעבירה בי צמרמורת. גם למי שעומד בפתחו של המועדון ומבצע את המיון בין כהי ולבני העור קוראים "סלקטור". אני בת לניצולי שואה. שני הסבים ושתי הסבתות שלי נספו בשואה. הם היו קורבן של הגזענות הרצחנית ביותר בתולדות כל הזמנים והם נשלחו לתאי הגזים או נורו בגטאות כיוון שהיו בני דת אחרת ולאום אחר, בין היתר תוך סימבולים גזעניים של צבע ומראה, שליוו את התעמולה הנאצית של ערב מלחמת העולם השנייה. וכבת להורים שהם ניצולי שואה שנותרו בודדים ממשפחות ענפות ביותר שהוכחדו בהמוניהן, אני לא יכולה להבין איך אנחנו מרשים לעצמנו, בחברה הישראלית, שמאכלסים אותה דור שני ושלישי ואותם אודים מוצלים עצמם, איך אנחנו מרשים לעצמנו לסבול גילויים כל כך בוטים ואכזריים של גזענות. שוב ושוב, בין אם בפתחם של מועדונים, בין אם בבתי-ספר שאינם מאפשרים ליוצאי אתיופיה להיכנס. שהרי אנחנו מדינת מהגרים ותמיד יש עלייה חדשה, שסופגת את הגזענות עוד יותר מקודמתה; עכשיו הקורבן הבוטה ביותר הוא עולים יוצאי אתיופיה, שהםכעת הקורבן הקשה ביותר והנראה לעין ביותר לאותה גזענות שאני מדברת עליה.
באופן כללי, יחסה של החברה למי שעורו אינו עונה על הסטנדרט של אותו לובן שדיברתי עליו – חייו של אדם כזה קשים יותר. יש לי חברים כאלה, חברה שנהגתי לבוא אתה פעם בשבוע בחבורה גדולה למקום מסויים כדי לבלות בקביעות אחרי שידורה של תוכנית טלוויזיה שעשינו ביחד, עורכת של התוכנית, אשה מוכשרת, כהת עור, תימנייה במוצאה, שיום אחד הגיעה לבדה לאותו מקום שאליו נכנסנו כקבוצה פעם אחר פעם, ולא הורשתה להיכנס. אבל אני מגיעה תמיד עם החברים שלי, היא אמרה לסלקטור בחוסר אמון, ובכל זאת הדלת נחסמה בפניה.
או חבר שלי, גם הוא ממוצא תימני, אדם שומר חוק באופן יוצא דופן, ששוב ושוב המשטרה עוצרת אותו סתם, לבדיקה. שוטרים, שאגב, לפעמים צבע עורם כצבע עורו אבל משום מה הוא נראה חשוד אפריורי בגלל מראהו. מייד, כמובן, משחררים אותו לדרכו, כי בודקים תעודת זהות והכול בסדר, אבל הוא חשוף לאותם מעשים שבאמת אדם אחר לא יהיה חשוף אליהם בשל אותה "חזות מזרחית". אותה אמירה כללית שהופכת אותך לחשוד בפוטנציה באופן אוטומטי, בין אם אתה ערבי או בין אם אתה יהודי בן לעדות המזרח.
את הצעת החוק הספציפית הזאת, שבה פתחתי את דברי, ניסיתי להעביר גם בכנסת הקודמת ובלא הצלחה, בין היתר בגלל התנגדות המשרד לביטחון פנים. בכנסת הזאת, לשמחתי הרבה, השר לביטחון פנים הסיר את התנגדות משרדו מהקדנציה הקודמת להצעת החוק הזאת ותמך בה, ואני מודה לו על כך.
סיבה נוספת לכך שהצעת החוק מתקדמת היא העובדה ששני חבר'ה צעירים ונחמדים, מוטי ואריה, נפלו בעצמם קורבן לתופעה כזאת. מוטי ואריה – שניהם בני 29, שניהם רואי-חשבון במשרדים מאוד מצליחים, שניהם בוגרי סיירות מובחרות בצה"ל ולשניהם יש ביוגרפיה דומה להדהים והם גם חברים, אבל אחד ממוצא אשכנזי ואחד ממוצא אתיופי. השניים נפלו קורבן באופן בוטה ביותר לאותה גזענות בפתחו של מועדון והחליטו שלא להבליע את העלבון ושלא לתפוס אותו כעלבון אישי, אלא לצאת למאבק, והם שותפים בקידומו של החוק הזה. הם מגיעים לישיבות הוועדה ואף שוחחו עם השרים לפני שוועדת שרים לחקיקה החליטה לתמוך בחוק. יש להם חלק גדול מאוד בקידומו של החוק. הם מאוד מודעים לעצמם, הם עדים לזה שה"טייפ-קאסט" שלהם כבוגרי סיירות, כאנשים שמעורים בחברה הישראלית, כרואי-חשבון, כמשכילים, מסייע להם "לשווק" את המאבק, והם מוכנים ושמחים לכך.
אני לא שוגה לרגע אחד באשליות שהצעת חוק אחת מקומית וממוקדת כזאת תשים קץ לגזענות במדינת ישראל, אבל כל אחד מאתנו צריך לעשות כמיטב יכולתו בחלקת אלוהים הקטנה שלו כדי להילחם בתופעה הזאת, שאומנם המאפיינים שלה חיצוניים, אבל בסופו של דבר היא שוכנת, למרבה הצער, עמוק עמוק בלב. תודה רבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה