אריה ומוטי, בני 29, חברים טובים מאז הגיבוש בסיירת. ישבתי איתם השבוע בבית קפה תל אביבי. לפני שמוטי נכנס, אריה אמר לי שאת הגיבוש הוא הצליח לסיים בזכות מוטי שמשך אותו אחריו. אדם מיוחד, הוא אמר, משכמו ומעלה. מאז, הביוגרפיה שלהם משיקה: הם למדו וסיימו יחד ראיית חשבון, הם עובדים במשרדים היוקרתיים ביותר, אריה נשוי, מוטי בזוגיות ממושכת, הם מבלים יחד. חברים. שניהם נעימי הליכות, אינטליגנטים, רהוטים. יש ביניהם רק הבדל קל: לאריה עור לבן ולמוטי עור חום כהה. אריה אשכנזי, מוטי אתיופי. חייהם התנהלו בחוסר מודעות נוח, שנבע כנראה מכך שענו על כל הקריטריונים של האליטה הישראלית - יחידה מובחרת, השכלה גבוהה, מסלול מקצועי שממנו נוסקים רק למעלה. עד האירוע המכונן במועדון אחד בנמל תל אביב. קיצורו של סיפור: אריה וחבר נוסף הגיעו לפני מוטי ונכנסו. מוטי בא כמה דקות אחרי ונחסם. אתיופי? במועדון? לא בבית ספרנו. מוטי התקשר, אריה יצא אליו, נעמדו בתור מחדש, הסלקטורית חייכה אל פניו הבהירים של אריה וגם הנידה ראשה בחוסר תשומת לב כשאמר, "אנחנו שניים". המאבטח , בתחנה הבאה, הוריד יד שרירית חוסמת לפני מוטי, שהיה צמוד לאריה. אריה התעקש לברר למה נותנים לו להיכנס ולחברו לא. זה נגמר באגרוף של מאבטח ובתפרים לאריה בבית חולים. הרבה עדים היו למעשה הגזענות
והאלימות השקוף, הבוטה והמכוער הזה. אני מכירה היטב את התסריט הזה. יש לי חברים שזה קורה להם שוב ושוב. חבר טוב שלי, אדם מן הישוב ממוצא תימני, שניידות משטרה עוצרות אותו מעשה שגרה לעשות בו חיפוש. חברה שלי, עורכת בכירה בטלוויזיה שעורה כהה מאוד, שנהגה לבוא איתי ועם קבוצת חברים לאותו מקום בכל ערב כשסיימנו לשדר תוכנית - אבל בפעם היחידה שהגיעה בלעדינו סולקה משם בגסות. בכל פעם גם מתפרסם סיפור כזה בתקשורת, טיפה רעש, והוא דועך. מוטי ואריה מרגישים שנפלה בחלקם זכות גדולה שזה קרה להם. הם נכונים להתנער מהנוחות שהיו שרויים בה ולנהל מערכה מוסרית. הם מפוכחים, נבונים ומודעים ויודעים שקווי המתאר האישיים שלהם יסייעו להם במאבק. הצעת חוק שלי, שנכתבה בידי האגודה לזכויות האזרח וכבר מונחת על שולחן הכנסת, תפתור באבחת סכין את הנגע הזה במועדונים. נכון שכבר היום החוק אוסר על אפליה בכניסה למועדונים ובכלל. אלא שיש בחוק חור עצום, שמועדונים גזעניים מנצלים אותו. הם לא אומרים, "אתה לא נכנס" אלא, "חכה בצד", ואז מייבשים אותך ומשפילים אותך שעות. מוטי מתלהב מהרעיון שמה שעבר עליו עשוי להוות פריצת הדרך. הוא נכון לפעולה, יחד עם אריה. אבל בלעדיכם זה לא יעבוד. אז קדימה, תנו להם כתף, לא מספיק שנאחל להם הצלחה, אנחנו צריכים לעזור להם באופן פעיל.
והאלימות השקוף, הבוטה והמכוער הזה. אני מכירה היטב את התסריט הזה. יש לי חברים שזה קורה להם שוב ושוב. חבר טוב שלי, אדם מן הישוב ממוצא תימני, שניידות משטרה עוצרות אותו מעשה שגרה לעשות בו חיפוש. חברה שלי, עורכת בכירה בטלוויזיה שעורה כהה מאוד, שנהגה לבוא איתי ועם קבוצת חברים לאותו מקום בכל ערב כשסיימנו לשדר תוכנית - אבל בפעם היחידה שהגיעה בלעדינו סולקה משם בגסות. בכל פעם גם מתפרסם סיפור כזה בתקשורת, טיפה רעש, והוא דועך. מוטי ואריה מרגישים שנפלה בחלקם זכות גדולה שזה קרה להם. הם נכונים להתנער מהנוחות שהיו שרויים בה ולנהל מערכה מוסרית. הם מפוכחים, נבונים ומודעים ויודעים שקווי המתאר האישיים שלהם יסייעו להם במאבק. הצעת חוק שלי, שנכתבה בידי האגודה לזכויות האזרח וכבר מונחת על שולחן הכנסת, תפתור באבחת סכין את הנגע הזה במועדונים. נכון שכבר היום החוק אוסר על אפליה בכניסה למועדונים ובכלל. אלא שיש בחוק חור עצום, שמועדונים גזעניים מנצלים אותו. הם לא אומרים, "אתה לא נכנס" אלא, "חכה בצד", ואז מייבשים אותך ומשפילים אותך שעות. מוטי מתלהב מהרעיון שמה שעבר עליו עשוי להוות פריצת הדרך. הוא נכון לפעולה, יחד עם אריה. אבל בלעדיכם זה לא יעבוד. אז קדימה, תנו להם כתף, לא מספיק שנאחל להם הצלחה, אנחנו צריכים לעזור להם באופן פעיל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה